עקרונות מנחים להשקעות וניתוח סיכונים

היה לי הכבוד להשתתף בפאנל המרכזי בערב שוק ההון על הבר של ביזפורטל. בפאנל חשפתי את התיק האישי שלי ואת עקרונות ההשקעה שלפיהם אני פועל.

לקראת סוף השנה אנחנו נתקלים בלא מעט פרסומים שמתריעים על ההזדמנות האחרונה(!) לבצע פעולות פיננסיות, ובפרט הפקדות למוצרי השקעה וחיסכון שונים. לא תמיד ברור אילו מההמלצות האלה אכן כדאית, ופעמים רבות גם מה שנראה נוצץ אינו באמת זהב. בפוסט הזה נסקור כמה מההמלצות הנפוצות, ונעשה זאת בכובעים של 3 משקיעים שונים: המשקיע הממוצע, המשקיע הפאסיבי המתחיל, והמשקיע הפאסיבי המודע והמנוסה.

אז על מה דיברנו: כמה תשואה אפשר לעשות בשוק ההון? מה ההבדל בין מוצרי ההשקעה השונים ובאיזה מהם כדאי להשקיע? מה ההבדל בין ניהול הכסף דרך גוף מנהל לבין לנהל אותו לבד? האם מסובך להשקיע עצמאית? איך מתחילים? עם כמה כסף להתחיל? אילו סוגי קרנות קיימים? איך מתכננים את התיק בצורה נכונה? קצת על פנסיה וקרנות השתלמות, הטבות מס, איך לייצר תזרים משוק ההון? ועוד הרבה דברים טובים.

שוק המניות הישראלי מהווה 0.2% משוק המניות העולמי. אנחנו אמנם חיים בישראל והשוק המקומי מוכר לנו יותר משווקים אחרים, אבל האם זאת סיבה מיוחדת להשקיע חלק ניכר מהתיק דווקא בו?

כל מי שחושב על פרישה, ובפרט על פרישה מוקדמת, זקוק לתזרים מזומנים שוטף למחיה. אז איך מייצרים תזרים כזה שיאפשר גם לנו וגם לכסף שלנו להאריך ימים בצורה בטוחה? כלומר שנוכל למשוך בצורה עקבית את הסכום הרצוי, גם כשהשוק יורד, שהכסף יישאר לנו לכל החיים, ובשאיפה אף יגדל? המשיכו לקרוא תזרים מזומנים שמשמש אותנו בפרישה יכול להגיע מ: קצבת פנסיה (שאפשרית רק אחרי גיל 60, כלומר לא רלוונטית לפורשים צעירים). תקבולים מהשקעות: שכ"ד מנכס נדל"ן, דיבידנדים ממניות וריביות מאג"חים. משיכות שוטפות מתיק ההשקעות.

האם הכלכלה האמריקאית והעולמית תגלוש למיתון? המון פרשנים מנבאים שכן, אבל JP Morgan דווקא טוענים שלא. כמו תמיד – להמר זה קל, להיות צודק זה קשה, ומחקרים הראו שתחזיות שוק ברובן הגדול טועות! ברור לכולם שמתישהו השווקים יתאוששו ויחזרו לעלות – מי שחושב שאנחנו עומדים בפני מיתון ושייקח עוד זמן להתאוששות יעדיף להיות מחוץ לשוק, ומי שלא חושב כך יעדיף להיות/להישאר מושקע.

בפוסטים הקודמים ראינו את מאפייני התשואות והתנודתיות של אפיקים שונים – מדדי מניות גדולות וקטנות, אג"חים קונצרניים וממשלתיים לטווח קצר וארוך, ובחנו את טווח התשואות האפשרי ואת הסבירות להשגת תשואה חיובית או שלילית לפרקי זמן שונים. בנוסף ראינו במספר פוסטים את החשיבות העצומה של הריבית-דריבית, במיוחד לטווח הארוך, ואת ההשפעה של חשיפה למט"ח ולאינפלציה. בפוסט הזה ננסה לזקק את הנתונים החשובים מהפוסטים הקודמים ולגבש מהם קווים מנחים לבניית תמהיל התיק שלנו, ובפרט לחלוקה בין אפיקים מנייתיים לסולידיים. אז יאללה, בואו נתחיל.

אינפלציה למי שלא מכיר היא שחיקה של ערך הכסף. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, וגופים מקבילים בעולם, מחשבים את סל הצריכה הממוצע במשק, שכולל את כל המוצרים והשירותים שהציבור צורך – מזון, ביגוד, דיור, מסעדות, חופשות, ריהוט, מוצרי חשמל וטכנולוגיה, תקשורת, אנרגיה, שירותים מקצועיים וכו', כאשר כל מרכיב מקבל את חלקו היחסי בסל הצריכה הממוצע במשק. הסל נדגם באופן רציף, ואחת לחודש מפורסם מדד המחירים לצרכן, שנקרא באנגלית CPI, ה-consumer price index. הערך המספרי של המדד בחודש מסוים לא מעניין במיוחד, מה שמעניין זה השינוי במדד לאורך זמן.

במוצ"ש פרסם פרופ' עומר מואב פוסט על השקעה בסל מניות, בו הוא מציג מחקר אשר חלק מהקוראים חשבו שהוא סותר את הטענה שהסיכון בהשקעה במדדים מצטמצם ככל שההשקעה היא לטווח ארוך יותר

משקיעים רבים חוששים מההתחזקות האחרונה של השקל מול הדולר ומול סל המטבעות העולמי. השקעות בנכסים מחוץ לישראל, ובפרט במדדי מניות עולמיים הן השקעות במט"ח, והתחזקות השקל שוחקת את הרווחיות שלהן. אז האם יש סיבה לחשוש מהתחזקות השקל והאם כדאי לגדר את ההשקעות שלנו? בפוסט הזה נעשה סדר.

בפוסטים הקודמים ראינו בעיניים את המשמעות האדירה של הריבית-דריבית, והשווינו את התשואות התיאורטיות אל מול הנתונים האמיתיים לפרקי זמן ארוכים. בפוסט הזה אני רוצה לחזור לפרק זמן קצר יותר, ולהסיק מסקנות אופרטיביות בשבילנו כמשקיעים פאסיביים. אחרי שכבר למדנו שאם משקיעים ל-15 שנה ויותר סיכון התנודתיות מאבד מחשיבותו, והבנו שהריבית-דריבית מגדילה את התשואה בקצב הולך וגובר לאורך זמן, המסקנה המתבקשת היא שבהשקעה לטווח ארוך אין שום היגיון לבחור באפיקים סולידיים, לא מצד הסיכון (שלא קיים לטווח ארוך) ולא מצד התשואה. זה נכון לכל סוג של חיסכון שאנחנו יכולים להגדיר שהוא מיועד לטווח ארוך

בפוסטים הקודמים ראינו את כוחה העצום של הריבית-דריבית, שהולך ומתעצם ככל שההשקעה ארוכה יותר. יכול להיות שאחדים מכם חשו שהגרפים שהוצגו הם גרפים "נקיים מדי" ו/או "תיאורטיים מדי". הפוסט הזה ישווה בין התיאוריה לבין המציאות. עד כה כבר הבנו ששוק המניות הוא אמנם מאוד רווחי אבל גם תנודתי, ולכן לא תמיד ברור מה זה משנה בכלל שהתשואה הממוצעת היא 10%. הרי לפעמים התשואה גבוהה יותר, לפעמים נמוכה יותר, ולפעמים היא בכלל שלילית ואפילו שלילית חזקה כמו במשברים שקורים מפעם לפעם. אז אם חשבתם כך אתם צודקים לחלוטין, אבל מה שיפה זה שבכל זאת אין לכך השפעה על התוצאות!

בפוסט הקודם ראינו את המשמעות האדירה של אפקט הריבית-דריבית, שגורם לכסף שלנו לייצר עוד ועוד כסף, ובקצב הולך וגובר. בפוסט הזה נסתכל לפרקי זמן ארוכים יותר, כדי להמחיש את המשמעות של ריבית-דריבית על צבירת ההון האישי והבין-דורי. אם בפוסט הקודם הסתכלנו על גרף של 30 שנה, הפעם אני רוצה להתמקד בגרף דומה, רק ל-50 שנה. אתם שמים לב בתמונה שלמטה כמה התשואה של 30 שנה הרבה יותר קרובה לנקודת ההתחלה מאשר לנקודת הסיום אחרי 50 שנה? ככה עובדת פונקציה אקספוננציאלית, עיקר הגידול מופיע בצד הימני של הגרף.

בפוסט הקודם דיברנו על מאפייני אגרות חוב, ומה משפיע על המחירים והתשואות שלהם. בסוף הפוסט הזכרנו שהגורם המשפיע ביותר על תנודתיות מחירי האג"חים הוא הריבית במשק. צפו בסרטון הבא כדי להבין את איך משפיעה הריבית במשק על מחירי האג"חים.

אג"ח למי שלא מכיר זו איגרת חוב, או במילים אחרות הלוואה שניתנת למדינה (אג"ח ממשלתי) או לחברה (אג"ח קונצרני). לרוב כאשר הממשלה או חברה כלשהי מנפיקות אג"ח, בהנפקה משתתפים הגופים המוסדיים וגופים פיננסיים גדולים שרוכשים מהחברה את האג"ח, כלומר נותנים לה הלוואה.

בפוסט הקודם דנו במצבים שונים בהם נרצה להכניס לשוק סכום גדול של כסף, וכן בתוצאות האפשריות למיצוע יזום של הכניסה לשוק, כלומר חלוקה מכוונת למנות, והגענו למסקנה העקרונית שסטטיסטית עדיף להכניס את כל הכסף לשוק בבת אחת מאשר למצע. בפוסט הזה נצלול יותר לעומק ונבחן את הנתונים והמחקרים שנערכו בנושא, הן של התשואות והן של הסיכונים, ונדון בהשלכות הפסיכולוגיות, כדי שנוכל לקבל החלטה מושכלת.

גם אם התחלנו להשקיע במועד גרוע ביותר, רגע לפני משבר ממושך, שהשוק התאושש ממנו רק אחרי שנים רבות, במידה ומדובר בהשקעה במנות הנפילה תהיה פחות כואבת וההתאוששות הרבה יותר מהירה. מכאן עולה השאלה: במידה ויש לי סכום גדול להשקעה, האם כדאי להשקיע אותו בבת אחת או במנות? יצאנו לבדוק. קצת סמנטיקה בפוסט הקודם נתנו מספר דוגמאות להשקעה במנות – למשל הפקדת כספים כל חודש לחיסכון הפנסיוני ולקה"ש שלנו, וכן רכישת קרנות סל בתיק הפרטי ממה שחסכנו בנטו באותו חודש. בעוד שדפוס השקעה מסוג זה הוא אכן השקעה במנות, לא מדובר ברצון לייצר מיצוע באופן מלאכותי, אלא מיצוע שמתרחש באופן טבעי.

השקעה במנות יוצרת מיצוע על ציר הזמן, ע"י קניה ברמות מחיר שונות על הגרף. ראינו בפוסטים הקודמים שככל שמשך זמן ההשקעה ארוך יותר כך ההבדל בין התרחישים הטובים לגרועים הולך ומצטמצם, ונוצרת התכנסות לכיוון ממוצע התשואה הרב-שנתי. השקעה במנות מאיצה את תהליך ההתכנסות לממוצע וגורמת לנו להגיע אליו מהר יותר. למה זה קורה? כי כאשר משקיעים בנק' אחת ספציפית, יכול להיות טווח רחב של תשואות אפשריות בשנים העוקבות, אבל אם פורסים את ההשקעה למנות על פני תקופה ארוכה יותר, משיגים נק' כניסה ברמות מחירים שונות, ובכך אנו מתקרבים לממוצע.

האם השקעה במניות מיועדת רק לטווח ארוך מאוד? לשם כך כדאי לבחון נתון נוסף בנוגע לתנודתיות, המתייחס לסבירות להשיג תשואה חיובית או שלילית בפרקי זמן שונים.

באופן טבעי, סיכון התנודתיות קשור במועד ההשקעה. בהקשר הזה, מעניין לבחון את שני המשברים המשמעותיים האחרונים בשוק ההון

ברור לנו שסטיית תקן גבוהה יותר משמעותה שמדובר באפיק השקעה תנודתי יותר. בפוסט הזה ננסה להבין לעומק את המשמעות מבחינת התשואות הצפויות כל שנה. כשיו בואו ניקח כדוגמא מדדי מניות של חברות גדולות, שראינו שמניבות תשואה ממוצעת של כ-10% לשנה עם סטיית תקן של כ-20%, ונבין מה צריכות להיות הציפיות שלנו לתשואות של מדדי המניות.

בפוסט הזה נתמקד בהבנת התשואות והתנודתיות של אפיקי השקעה שונים בשוק ההון, שההבנה שלהם היא הבסיס לתכנון תמהיל התיק שלנו באופן שיתאים למטרות שלנו.

שווקי המניות בעולם מתחלקים לשווקים המפותחים (23 מדינות מפותחות, ישראל ביניהן) ושווקים מתפתחים (24 מדינות מתפתחות). מה עם יתר המדינות בעולם? בלי להעליב יותר מדי, אפשר להגדיר את רובן "מדינות פח". בעוד שארה"ב ושאר העולם המפותח מהווים את עיקר שוק המניות העולמי, השווקים המתפתחים מהווים 10% ממנו בלבד, וזה כשאותם שווקים כוללים מדינות ענק, ובראשן מדינות ה"בריק": Brazil, Russia, India, China. מה שמבחין בין המדינות המתפתחות למדינות המפותחות הוא שעד לא מזמן הכלכלה שם לא היתה חופשית ונשלטה לחלוטין ע"י הממשלה.

אחת הסוגיות החשובות בניתוח סיכונים היא לדעת להבחין בין סיכון השוק (market risk) לבין סיכון פרטני (idiosyncratic risk) של כל חברה. הסיכון של כל חברה הוא סיכון מאוד גבוה וקשה למדידה – חברות יכולות להשיג תשואה שלילית, הן יכולות לרדת בערכן ב-70% ללא התאוששות (40% מהמניות כפי שראינו בפוסטים קודמים), ובתרחיש קיצון אף לפשוט רגל. את הסיכון הפרטני של השקעה בחברות ספציפיות ניתן לנטרל ע"י פיזור רחב, כך שהסיכון היחיד שנהיה חשופים אליו הוא סיכון השוק. סיכון השוק, שמתבטא בתנודתיות הכוללת של שוק המניות, משותף לכל המניות והוא לא משהו שניתן למזער באמצעות פיזור. במילים אחרות, ככל שיהיו לנו יותר מניות בתיק כך הסיכון יילך ויפחת ויתכנס לסיכון השוק כולו.

זה די ברור שתיק הכולל מספר מצומצם של מניות חשוף לסיכון משמעותי. הזכרנו בפוסט קודם מחקר של JP Morgan שהראה ש-40% מהמניות השיגו תשואה שלילית ממועד הנפקתן לאורך חייהן בשנות המחקר (1980-2014), וכן ש-40% מהמניות (לא אותם 40% בדיוק, אבל עם חפיפה רבה) סבלו מירידה של 70% ויותר מהשיא ללא התאוששות משמעותית לאורך שנות המחקר. לעומת זאת, מחקרים ארוכי טווח* הראו שתיק מפוזר המכיל מספר רב של נכסים (מניות, אג"חים, נכסים אחרים), מקטין משמעותית את הסיכון. למה זה קורה? כיוון שלא כל הנכסים בתיק מתנהגים דומה ונכסים מורווחים מחפים על נכסים מופסדים. אפילו מניה שירדה משמעותית (ואף פשטה רגל) לא תשפיע דרסטית על תיק בפיזור רחב.

להשקעה לאורך זמן, ובפרט לנושא של המשך השקעת הרווחים, יש חשיבות גבוהה לא רק בהיבט של נטרול הסיכון, אלא גם מהצד השני של המטבע – כלומר הגדלת התשואה.